Parshas Vayikrah 5785
- Torah Tavlin
- 4 days ago
- 3 min read
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ... (א-א)
דברי חיבה כדרך להצלחה בתורה
פרש"י: לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר: וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר: ויקר אלהים אל בלעם. הנה דיבור זה הוא הדיבור הראשון הכתובה בתורה אחר הקמת המשכן, ולכך ציין בו הכתוב ה'קריאה' אל משה קודם הדיבור, כדי להקיש אליו את כל הדברות והאמירות הבאים אחריו שכולם היו מתוך 'קריאה' תחילה. וביקש רש"י להבין למאי נפ"מ אם קדמה קריאה או לא? והשיב, שהקריאה הוא 'לשון חיבה', ורצה הכתוב לגלות שכל הציוויים נאמרו למשה מתוך גילוי חיבה. כדי שגם אנו נתבונן בדרכו של השי"ת ונלמד ממנו את הדרך בה נצליח ב'הרבצת תורה לתלמידים', שתהיה מתוך גילוי חיבה. כי אין דברי תורה מתיישבין על לב התלמידים אא"כ אהובים הם לפני רבם. אז מכירים הם שרבם מלמדם תורה כדי להטיב עמהם, ומתרצים להטות אזניהם לדבריו. חיבה זו צריכה חיזוק מידי יום ביומו, תמיד מוטל על הרב לגלות שאהבתו לתלמידיו עומדת בתוקפה, וכמו שנהג הקב"ה בכל הדברות והאמירות, תמיד הקדים קריאה של חיבה למשה.
בנוסף עלינו לדעת שחיבה זו צריכה להינתן לכל תלמיד ותלמיד, ואין זה אמצעי רק לעודד את החלשים או הבינוניים, אלא גם המצטיינים שדעתם יפה צריכים לקריאה של חיבה כדי לדרבן אותם לתורה. שכן מי לנו גדול ממשה רעיא מהימנא, שנאמר עליו (דברים לד, י): 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים', ואע"פ כן ראה הקב"ה לנכון להקדים לו קריאה של חיבה. דבר זה יכול לשמש גם כן כטעם למנהג ישראל שמתחילים עם תשב"ר ללמוד ב'פרשת ויקרא', כי בה מוזכר ענין הקריאה של חיבה שהם נזקקים לה.
נקודה זו צריכה לשמש כיסוד לכל הורה ומחנך, עליהם לדעת כי כל מהותם של הבנים והחניכים תלויים במידת החיבה הניתנת להם, כשרואים הבנים והחניכים שההורים והמחנכים מעריכים אותם ומחבבים אותם הם מתעודדים להתמיד בלימודם וזוכים להתעלות במעלות התורה והעבודה. לא כן כשאין מגלים להם חיבה, אז אינם רואים סיבה להתאמץ ולנצל את כשרונותיהם. ובפרט החלשים היודעים מך ערכם,המה יכולים להישבר ממצבם, בהבינם שבצדק אינם ראויים להערכה, ואשר על כן אינה ניתנת להם, ואם כן מה להם ולישיבה בבית ה', ולפעמים מגיעים הדברים שבחורים ואברכים מעדיפים לבלות את ימיהם במשא ומתן, מבלי לחסות כלל בצילה של תורה, ולפעמים מצבם מתדרדר ביותר עד שעוזבים לגמרי את הדרך המסורה מדור דור, ואילו היו זוכים לטיפה של חיבה היו הדברים מעודדים אותם, וגם אם לא יזכו על ידה להצלחה יתירה, לא ימאסו בישיבת בית המדרש, ועצם שהייתם בין כותלי בית המדרש תעשה בהם רושם להחזיק מעמד בדרכי התורה והמסורה.
וכבר האריך הרמב"ם (סנהדרין פרק י), במשנה ד'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' וכו', שצריכים לחלק לקטנים מעדנים ודברי מתיקה, כדי להמשיכם לתורה ולמצוות, ונעתיק כאן קצת מדבריו הנחמדים שם: 'שים בדעתך, כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו לענין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא, למיעוט שניו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות, ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו, ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים ואתן לך מעט דבש, [ומאריך שם, שענין זה הוא היסוד של תורה 'שלא לשמה', אך המטרה בזה לזרזו ללימוד התורה]. אכן, אצל קטנים עושים זאת באמצעות 'דברי מתיקה', ואילו נערים זקוקים לדיבורים מתוקים וקריאות של חיבה.