וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש ... (כח-כ)
אחד מצדיקי ירושלים של מעלה, ושמו רבי פסח, שטרם עלייתו להתיישב בירושלים שימש כרב באחת העיירות שבחו"ל ,וכשקבע את מקום מגוריו בירושלים מצא שם איש כלבבו, היה זה המגיד דמתא שהיה גם כן אדם מורם מעם, ויחד קבעו ביניהם לעבוד את השי"ת בצוותא, ומידי לילה השכימו בחצות וערכו שניהם תיקון חצות, ולאחר מכן קבעו שיעורי תורה עד תפילת וותיקין, ולאחר התפילה אכלו דבר מה ופנו שוב לתלמודם משך רוב שעות היום. באחד הימים התחיל המגיד לדבר עם רבי פסח אודות גנות המותרות, והרחיב הדיבור על גודל רעתה. בתחילה חשב רבי פסח שאין בכוונת המגיד כי אם לשנן ולהחדיר את הדברים בלבבות שניהם, ואין דבריו מכוונים אליו דוקא. אך כעבור איזה ימים שבהם לא פסק המגיד מלהעלות את הדברים, וכתוצאה מכך היו מגרעים מחוק לימודיהם, הבין שהדברים מכוונים אליו.
כיון שכן שאל רבי פסח את המגיד בתמיהה, מה 'מותרות' מצאתם בי? הרי בני מלובשים בטלאים על גבי טלאים, וכמעט שאין לי ולהם מה לאכול, והנני כיתר עניי העיר הסובלים מחיי מחסור ודוחק, ולמה תחשדני במותרות?
אז גילה לו המגיד ואמר לו: הייתי בביתך בראש חודש, וראיתי על השולחן מפה צחורה של משי יקרה, וכיון שכן אשאלך האין זה מותרות?! האיך מעיז כבודו להשתמש במפה יקרה זו בו בשעה שיכולים להשתמש במפה רגילה? נענה רבי פסח ואמר להמגיד, שכלל לא עלה על דעתו לקנות מפה זו, וכלל לא הוזיל מעות עליה, ואז סיפר לו האיך הגיעה מפה זו לידו: בעודי רב בחו"ל אירע בעיירתי שעשיר אחד נפל לחולי שיש בו סכנה, והיו צריכים לטפל בו מידי יום ביומו, והיה זה טיפול הדורש טורח מרובה, ולא היה מי מבני המקום שהיה ראוי לכך כי אם אני, על כן נטלתי את המשימה בידי והתחלתי לטפל בו במסירות מידי יום ביומו, ובאתי לביתו וטיפלתי בו וגם למדתי עמו, וב"ה פעולותי עשו עליו רושם, ואט אט חזר לקדמותו. אז ביקש לחונן אותי במתנת יד הגונה, אך אני כמובן לא רציתי להמיר את המצוה, וסירבתי לקבל שום תמורה. זה העשיר האריך ימים, עד לפני תקופה קצרה, וימים ספורים לאחר פטירתו הגיע שליח מבני העשיר ובידו מפה זו, ובתוכה איגרת שכתבו בני העשיר, תוכן האיגרת היה, שאביהם הזקן נפטר לבית עולמו, והניח לפניהם צוואה שמפה זו תינתן לי במתנה כאות להכרת הטוב על התקופה שבה שימשתי לפניו. האמת, המשיך רבי פסח, שלא רציתי להשתמש בו, כשם שלא רציתי לקבל שכרי אז, וכבר חשבתי שעלי להחזירו חזרה לבני העשיר, אולם עוד לפני שבאתי לכלל החלטה, עלה במחשבתי החשש שמא יפגעו הבנים בראותם שאיני חפץ במנחת אביהם, בנוסף הרי יש דין של 'מצוה לקיים דברי המת' על כן החלטתי בלית ברירה להשתמש בו. כעת התרצה המגיד והבין שאין מעל ביד חבירו הצדיק, אך בכל אופן לא נחה דעתו מהשימוש בפועל עם ה'מותרות', ויחד דנו בכובד ראש מה יש לעשות. כיון שלכלל הכרעה לא באו, הסכימו שניהם להופיע בפני רבה של ירושלים דאז, הגאון רבי שמואל סלאנט זצ"ל, ולדרוש ממנו את דבר ה', ורבי שמואל בחכמתו הפתיעם בהכרעתו. וכה היו דבריו: הצדק הוא עם רבי פסח שאין להשיבו. כמו כן צדקו טענותיו של המגיד, שהשימוש בו הוא בגדר מותרות. על כן עצתי שישתמשו במפה זו באופן שאין בה הנאה, יניחו אותה על השולחן ועל גבה יניחו את המפה הישנה שבה השתמשו עד הנה.
הרי לנו מזה עד כמה היו צדיקי הדורות זהירים מכל נדנוד של מותרות, וזה גם היתה בקשתו של יעקב כאמור בקרא, שגם אם ישיג מעות וחפצי ערך יהיה דעתו יפה להדיר הנאה מהם בעולם הזה, ויעשה עמהם רק מצוות ומעשים טובים.