Parshas Vayechi 5785
- Torah Tavlin
- Jan 11
- 3 min read
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה ... (מז-כח)
מהות האדם תלוי בקדושת עיניו
פרש"י: למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. הנה אחז"ל (ירושלמי ברכות ט הלכה ה) וז"ל: 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אמר ר' לוי ליבא ועינא תרין סרסורי דחטאה, כתיב (משלי כג, כו) 'תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה', אמר הקב"ה אי יהבת לי ליבך ועינך, אנא ידע דאת לי' ע"כ. חכמינו ז"ל גילו לנו במאמר הנ"ל, שכל עוד העיניים והלב שמורים בקדושה מוגדר האדם כ'בן חורין' מיצרו הרע, ובנקל יכול לקדש כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו לעבודת בוראו, ואז הינו מוגדר כאדם שיש לו עינים לראות ולב לשמוע, כי אין שום גורם המסנוור את עיני שכלו וחשקת לבבו לעבודת ה', אך אם ח"ו נפקחו עיניו להסתכל ברע אז מקבל היצר בית דירה בלבו, ומעתה מושכו היצר בחבלים מן הטוב אל הרע, ומעתה נסתמו עיניו ולבו מלראות ומלהבין מה טוב ומה ה' דורש ממנו ר"ל. וזהו שאמרו חז"ל (הובא ברש"י במדבר טו, לט): 'עין רואה והלב חומד וכלי מעשה גומרים' ע"כ. הרי שאחר שהעין רואה מתעורר תבערת היצר בלב, וחדוות ה' שקיננה בלבו מפנה את מקומה למחמדי שוא, וכתוצאה מכך הולך שבי אחר יצרו גם במעשה ר"ל, כי כל אבריו הולכים אחר הלב.
על פי האמור יכולים דברי רש"י שלפנינו להתפרש כך: 'כיון שנפטר יעקב אבינו' ולא היה להם לישראל מי שיעמוד על משמרתם להזהירם לבל יצאו מארץ גושן להתחבר עם המצריים בעניני משא ומתן וכדומה, העיזו אלו לצאת בחוצות הארץ, וכתוצאה מכך 'נסתמו עיניהם ולבם של ישראל' כיון שקלטו עיניהם מראות אסורות מֵעֶרְוַת הארץ ר"ל, וכתוצאה מכך נסתמו עיניהם מראות טוב ולבם מלהשתוקק לטוב, כיון 'שהתחילו לשעבדם', כי אלו המראות גרמו לשעבוד הלב ולשעבוד כל קומת האדם ר"ל. הוא הדבר שהעידו עליו ספה"ק (ראה טהרת הקודש מאמר קדושת עינים פרק א) בפירושם על הכתוב (לעיל לח, כא) 'איה הקדשה היא בעיניים', שאם רואים שאדם מישראל אינו מקדש את אבריו להשי"ת, מתעוררת התמיהה 'איה הקדשה'? היכן היא מידת הקדושה הראויה לכל זרע ישראל? והתשובה היא, 'בעינים על הדרך', כלומר, הדבר תלוי בענין שמירת העינים בלכתו על הדרך, אם זהיר הוא מלהביט ברע אז תהיה ביכולתו לקדש כל אבריו ולחפוץ לעשות בהם רק רצון בוראו, אך אם ח"ו נותן דרור לעיניו משעבד בכך כל קומתו ליצר וחיילותיו ר"ל.
וכזאת מצאנו גם ברש"י על התורה בפרשת ויצא (לעיל כח, יג), שם מביא שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, כי אין הקב"ה מייחד שמו כי אם על הצדיק שצדקתו תעמוד לעד, וכיון שכל עוד שהצדיק חי יכולים עיניו להיכשל ברע, ואז קרוב לוודאי שֶׁיֵּרֵד פלאים, לכן אי אפשר לייחד שמו עליו גם אם הוא צדיק שלם בכל הענינים. וזוהי שאמר הכתוב (איוב טו, טו): 'הן בקדושיו לא יאמין', ורק על יצחק אבינו מצינו (שם) בחלומו של יעקב שייחד הקב"ה את שמו עליו, וזאת לפי שכהו עיניו מלראות, ושוב לא היה יכול להיכשל בראייתו, וכיון שכן בטוח היה בצדקו שלא תִּפָּסֵד גם בעוד בחיים. עכתו"ד. ומדבריו אתה למד שגם מי שזוכה בעיניים לראות, אם מרגיל את עצמו להשגיח על ראייתו, יכול להיות סמוך ובטוח שלא יפול ממדרגתו, וצדקתו תעמוד לעד.
האדם אינו יכול לשער מה רבו רווחיו בכל פעם בלכתו ברחובה של עיר מתוך פיקוח על עיניו, כי לפעמים יכול ראיה אחת לעשות שַמוֹת בנפש האדם, וכתוצאה מכך מפסיד הרבה טובה בתורה ובעבודת ה', ואחר ששמר על עיניו ראוי הוא בזכותה לשכר כפול, הן על הטוב שנותר לו לשלל, והן על שמירת עיניו ששקולה היא כעצם הטוב כיון שכתוצאה מהשמירה נותר לו הטוב לשלל.