Parshas Tzav (Shabbos HaGadol) - Chag HaPesach 5785
- Torah Tavlin
- 3 days ago
- 4 min read
ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' (ח-לו)
כל המוסיף גורע
פרש"י: ויעש אהרן ובניו, להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל. מתוך הבטה שטחית בדברי רש''י אלו הם נראים כתמוהים, שהרי מה שבח הוא זה שצדיקים גדולים כעין אהרן ובניו לא שינו מִצִּוּוּי השי''ת, ואילו היתה התורה מתפארת באנשים קלי דעת שהתגברו על יצרם כדי לקיים רצון בוראם ניחא, אבל כאן הרי מדובר בהמיוחדים שבדור דיעה, ומהו אם כן השבח בזה שלא הִטּוּ ימין ושמאל?
אולם האמת הוא שהליכת הגדולים והצדיקים בדרכי ה' הוא במידת מה יותר חידוש מהתגברותם של קלי דעת על יצרם, שהרי חז"ל העידו (סוכה נב.) ש'כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו', ואין הכוונה שהיצר מגביר התגרותו באותם הֲבָלִים שהתגרה בו בתחילה, שכן אחר שהאדם מתגבר על יצרו הוא זוכה להתעלות, ויודע היצר שאם בעוד שלא התעלה לא התרשם מפיתוייו, כל שכן שלא יתאווה להם אחר התעלותו, ולכן מנסה בפיתויים גדולים יותר שעדיין יש בהם בִּכְדֵי לעורר נסיון. וגם אחר שהאדם מתגבר על כל הפיתויים החומריים, ומתעלה כל כך עד שהינו מופשט מרצונות של עולם הזה, אין היצר מניח את נשקו, ותחבולתו במצב כעין זה הוא להפך עורו ולייצג עצמו כ'יצר טוב' המפתה לקיום התורה והמצוות, ומנסה לפתות את האדם למצוות כָּאֵלוּ שאינו מן הראוי שיקיימן, ועל האדם להיות ערום בחכמה כדי להבין שיצר הרע מדבר מתוך לבו. ושפיר מובן לפ"ז גודל השבח בזה שאהרן ובניו מילאו אחר דבריו של משה, שכן מאחר שזו היתה חובתם ודאי היה היצר מנסה לפתותם שמן הראוי לעשות אחרת, ואם יעשו כפי שהוא מורה להם יעוררו בכך יותר נחת רוח ליוצרם, ובכ"ז התחכמו לְיַשֵּׁר את העקמומיות שבלבם, ולהבדיל בין טוב לרע.
לדברינו אלו מובן שפיר כוונת התורה בזה שמספרת לנו זאת, ואין להקשות שאין בה שום הוראה לדורות, שהרי התורה מאירה בכך את עיני האדם, ומורה לו שיתחכם על יצרו ולא יְרַמֶּה את עצמו כשהיצר יופיע לפניו ויפתה אותו על שחור שהוא לבן. ישנם אין ספור מקרים שהיצר מנסה לפתות בני אדם על קיום מצוה כדי לעשות רווחים על ידה, ולכן מן הראוי שגם כל רצון טוב יעבור בדיקה מקודם, כדי לראות אם אינה בגדר 'אַלְיָה וקוץ בה'...
דוגמא א' מיני אלף הוא ענין ה'תפילה בציבור', שהיא חובה מצד הדין, אך משום מה ניכר הדבר שכאן מצא היצר לגבות את חובו, רואים אנו אברכים יראים ושלימים ששאיפתם לגדלות, ואף על פי כן מזלזלים בזה, ואין זה ח''ו מתוך התרשלות, אלא כך עולה לפי חשבונם, כי עדיף שיתיישבו בקרן זווית בבית הכנסת, ולהתפלל במתינות מתוך כוונה ודבקות, מלקיים דברי השו''ע ולהתפלל במנין. אולם עלינו לדעת כי דבר זה הוא מתכסיסי היצר, כי מאחר שרואה שאלו האברכים לא יפנו לעצתו עבור ענינים גשמיים, מנסה הוא להעבירם מרצון השי''ת ע''י ענינים רוחניים, ובלבד שלא יקיימו רצון השי''ת כפי המובא בשו''ע כפשוטו. לא באנו בדברינו אלו לזלזל בענין התפילה בכוונה ח''ו, ואדרבה מבינים אנו את חפצם והשתוקקותם של אלו החפצים להתעלות במעלות עבודת התפילה העומדת ברומו של עולם, אך בכל זאת כשמתעורר באדם חשק מעין זה, מוטל עליו לשמור שלא יבוא על ידה לידי תקלה ולידי סטיה מפסקי ה'שלחן ערוך', ואם הוא רואה שמוכרח על ידי זה לעבור על הדין, יבין כי זהו מעצת היצר, ולבסוף אחר שהיצר יבין שענין זה כבר פרוץ אצלו, אז יקח ממנו אותה הארה של השתפכות הנפש, וישאר קֵרֵחַ מכאן ומכאן.
וע"כ באם אכן חפצים הם להרבות באיכות תפילתם יזרזו א"ע להקדים בואם לבית הכנסת עוד טרם שהציבור מתחילים תפילתם, ויקדימו תפילתם עד שבבוא הזמן שהציבור עומדים להתפלל תפילת 'שמונה עשרה' יהיה ביכולתם להתפלל עמהם, אבל אסור להם לעשותה על חשבון תפילה בציבור כאמור. ענין זה הוא יסוד גדול שמוטל על האדם להיות מודע לכך כל ימיו, כי כל הזמן רודף היצר אחריו, ואף אחר שזכה להתעלות הרבה עליות, עדיין עיני היצר צרה בו ומבקש להכשילו, ובכל מעשה שחפץ הוא לעשות, אף אם מכווין בו לשם שמים, מוטל עליו מקודם להתבונן אם אכן זהו רצון הבורא, או שאינו כי אם נסיון מצד היצר המנסה להטעותו.
והנה עובדא שהיה אצל מרן בעל ה'חפץ חיים' זי"ע, שהקפיד על תלמידי ישיבתו בראדין שילכו לישון בשעה עשר בלילה, כדי שימלאו את שעות השינה הנדרשת להם, ותהיה דעתם מיושבת עליהם ויהיה ביכולתם לעבוד את בוראם כדבעי ביום המחרת. וה'חפץ חיים' בעצמו היה מזרז את הבחורים לעלות על יצועם, והיה מכבה את האור הדלוק בהיכל הישיבה כדי לוודא בכך שלא ישארו איזה בחורים המתחכמים על דעתו. אולם היו איזה בחורים שטעו לחשוב שדעתם יותר יפה מדעתו של ה'חפץ חיים', ושיערו בדעתם שאינם צריכים כל כך הרבה שעות לשינה, ועדיין יכולים הם לשקוד על תלמודם עוד שעה או שעתיים או יותר, והללו גם עשו מעשה, ואחר שה'חפץ חיים' הלך לדרכו, קמו מיצועם וחזרו להיכל הישיבה ושוב האירו את ההיכל ושבו לתלמודם. כך נהגו תקופה ממושכת, עד שביום מן הימים הבחין ה'חפץ חיים' בדבר, וחזר גם הוא להיכל הישיבה להורות לאלו הבחורים לציית לפקודתו, ובלית ברירה חזרו ליצועם, אולם היו כאלו ש'יצר החסידות' עדיין לא פסקה מהם, ושוב חזרו כבראשונה אל הגמרא, והם לא ידעו שגם ה'חפץ חיים' מכיר בטיבו של אותו 'יצר' ולא העלו על דעתם ששוב יופיע ה'חפץ חיים' למחות בהם, אולם כך היה מעשה, שהחפץ חיים הופיע בשלישית כדי לודא שכולם מצייתים לפקודתו, וכשמצא שוב את ה'חכמים' כשהם רכונים על ספריהם, פתח ואמר: תלמידיי היקרים, שמא סבורים אתם שרצוני שלא תלמדו ותעסקו בתורה. דעו לכם שטעות היא בידכם, ואדרבה, רק את טובתכם ואת תורתכם אני דורש, ואסביר לכם את מעשי. הנה האיך יכול יצה"ר לקבל אחיזה כלשהי אצל בחורים מישיבת ראדין, השקועים רק בעולמה של תורה? וכי יבוא ויאמר להם שלא ילמדו? הלוא יודע הוא שתלמידי הישיבה לא יצייתו לו. אולם מאחר שיש לו תפקיד להטות בני האדם מן היושר, לכן מצא היצר המצאה לפתות את התלמידים ל'קיצוניות', ולפתותם שיוסיפו להקדיש עוד ועוד שעות לעסק התורה, בכך מבטיח הוא את הצלחתו, בידעו שכוחותיהם של הבחורים לא יעמדו להם, ויתהפכו עי"ז לבסוף לחולים בגוף ובנפש ר"ל, והדברים יתנו את אותותיהם בכל ימי חייהם, כי יצטרכו להתמודד עם חולשותיהם, ושוב לא תהיה ביכולתם להתמיד בלימודם כדבעי. וכאן הפטיר ה'חפץ חיים' את דבריו באמרו: האם נסייע בידו להרוס אותנו?!