ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האתת ... (ד-יז)
הענוה ותועלתה
הנה מן הראוי להבין לשם מה היה רצונו של הקב"ה שיעשה משה את האותות לעיני פרעה דוקא ע"י המטה, וכי חסר לו להקב"ה דרכים לגלות על ידו אלוקותו, ולשם מה היה עליו להטריח את משה בלקיחת המטה ממדין עד למצרים?
ואפשר לומר כי לא היה זה כי אם לטובתו של משה, שהרי עבודת משה היה הענוה, ולא בכדי העידה עליו התורה (במדבר יב, ג) 'והאיש משה עניו מאוד מכל האדם' כי יגיעה גדולה עשה כדי שיזכה לשפלות, כמו שאיתא בספה"ק, שמשה רבינו לא רצה ללכת אל פרעה אחרי מכת ברד להתרות בו על מכת חושך, בחששו שמא כשיווכח עד היכן מגעת רשעותו של פרעה לא יהיה ביכולתו להכיר כי הוא עצמו שפל יותר ממנו, וחשש שמא ימשך אחר דקות המחשבה של גאוה ח"ו, שמא יחשיב עצמו יותר מפרעה, וע"כ אמר לו הקב"ה (ט, א) בא אל פרעה ואם חושש אתה לענוותנותך דע לך 'כי אני הכבדדתי את לבו' כובד ליבו אינו מצד גודל רשעותו ח"ו, אלא שאני הוא זה המכביד לבו כדי להרבות אותותי בארץ מצרים, ולולא זאת כבר נתן מזמן את הסכמתו להוציא את ישראל, ורק כששמע משה דברים אלו לא חשש מללכת אל פרעה, כי מעתה כבר ביכולתו להחשיב את עצמו כגרוע אפילו מפרעה, כי מאחר שאין זה כי אם מצד הכבדת הלב הרי שיתכן כי גם הוא עצמו היה נכשל בכגון דא אילו היה הקב"ה מכביד את לבו. עכ"פ רואים אנו מכאן כי ענין הענוה אצל משה לא היה מצד מזגו הטוב, כי אם מתוך יגיעה להכיר שהוא הוא השפל יותר מכל אדם.
והנה, מאחר שמשה היה זהיר מאוד מן הגיאות, ידע הקב"ה שאם יצוה אותו שיעשה את האותות ללא שום אמצעי יתעורר בו במשה יראה גדולה, שמא ח"ו יבוא לידי גיאות בדקות המחשבה, כי יטעה לחשוב כי אלו האותות הם מצד כוחו העצמי, וע"כ הורה לו השי"ת כי יקח את המטה ובו יעשה את האותות, ותהיה זה עצה למשה שלא יתעורר בו גיאות כי יחשוב שכשם שלא שייך שהמטה יעשה אלו האותות בכח עצמו כך גם אני איני עושה אלו האותות מכח עצמי, ונמצא שכ"ז היה כדי לרצות את משה וליישב את דעתו שיהיה סמוך ובטוח שלא יבוא לידי גיאות ח"ו.
ולאמיתו של דבר י"ל, כי עצם היותו ראוי לכל האותות והמופתים האלו הוא בזכות ענוותנותו ושפלותו, וכדי שאכן יהיה ראוי לזה לאורך כל הדרך רצה הקב"ה שיעשה כל האותות במטה, כדי שיהיה לו המטה לאות כי לא הוא זה העושה כל הנסים וגם לא באים הם בזכותו, כשם שאי אפשר שהמטה יעשה זאת מכוחות עצמו, וגם א"א שתבוא בזכותו. ענין זה שייך בכל אדם, אם מחזיק הוא את עצמו בשפלות מסוגל הוא להמשיך נסים וחסדים גדולים, ועל אף שמצד ערכו האמיתי הוא באמת שפל, בכ"ז אם הוא מכיר בנגעי עצמו ומחזיק את עצמו בשפלות באמת, כי אז ביכולתו לחולל פלאות רק מצד עצם היותו איש ישראל.
באמת, ענין זה מבואר בטוב טעם ודעת בספר זכרון זאת להרה"ק החוזה מלובלין זי"ע. תמצית דבריו הקדושים הם: כי לפעמים מעורר האדם פעולה גדולה בכח תפילתו, והאדם בעצמו מכיר כי זכה לנסים שלא לפי זכותו ולא מצד מדרגתו השפילה, אך בכל זאת חונן אותו הקדוש ברוך הוא בזה בזכות שמתפלל אליו מתוך הכרה בשפלותו, כי יש בתפילה שלו להמשיך עליו חסד חינם. והסיבה שרואים הרבה פעמים כי האדם מתפלל ואינו נענה, אין זה כי אם מפני שהקב"ה מתירא שמא יבוא לידי גיאות, כי עלול האדם לבוא לידי כך כשזוכה לדברים שאינם לפי מעלתו ומדרגתו. עכת"ד.