ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו (ב-יא)
מי הוא הראוי להימנות כמנהיג
פרש"י: וירא בסבלתם, נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. המקראות מכאן ולהלן מגלים לנו מדוע נבחר דוקא משה רבינו לשמש כ'גואל' וכ'מנהיג' לישראל.
'ויהי בימים ההם' אז ארעו כמה מקרים שעל ידם 'ויגדל משה' כי הם אשר הוכיחו כי הוא האיש הראוי להתמנות למנהיג על ישראל, והמכנה המשותף לכל אלו המקרים הוא הב' תיבות 'וירא בסבלותם', והוקשה לרש"י אטו משה ראה ואחר זולתו לא ראה? הלוא ישראל היו אז מוכים ונרדפים, והיו הדברים ניכרים לכל, ומדוע מיחסים ראיה זו דוקא למשה? התשובה היא בהמשך הפסוק, 'וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו' אכן כולם ראו, אולם כולם ראו ש'איש מצרי מכה איש עברי', הוסיף עליהם משה בראייתו שאיש עברי זה הוא 'מאחיו'. אלו הדברים ביקש רש"י לבטא באמרו 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם', כלומר, כולם ראו מה שראו, אולם היתה זאת להם כראיה אקראית, וכמעט שלא היו הדברים נוגעים אל לבם מרוב הרגל לזוועות אלו מימים ימימה.
אולם משה בראותו הדברים נעמד דום ו'נתן עיניו', לא היתה זו אצלו ראיה אקראית, אלא ראיה שעוררה את 'לבו להיות מיצר עליהם' כי לא היה ביכולתו לסבול צערו של אחד מאחיו. ולא היתה זאת רק בראותו ש'גוי' הוא המיצר לישראל, כי כידוע שבכגון דא ישנם רבים שיתעררו לנקום מהגוי, וזאת לא מפני שצערו של היהודי נוגע בלבם, כי אם מסיבת 'השפלת אומתם', כי יודע הוא שסיבת זעמו של הגוי המכה היא העובדה שהמוכה הוא יהודי, ואם כן מתכוון במעשיו להשפיל את העם היהודי בכללותו, על כן מתעורר הרצון להשיב לו כגמולו אולם אין בכך הוכחה שצערו של היהודי נוגעת בלבבו. ברם לא כך היה אצל משה, כפי שהתורה מעידה בהמשך (פסוק יג) שאותה עובדא חזרה על עצמה למחרתו, והפעם היו שניהם עבריים, המכה והמוכה, וגם אז נגע צערו של המוכה בלבו של משה, אולם הפעם לא ביקש להרוג את המכה מטעם היותו גם כן עברי, אך מידי השתדלות לא השתמט, ופנה אל המכה בדברי תוכחה שמא ישוב מדרכו.
יתר על כך מצינו בהמשך (פסוקים טו-יז) שאפילו צערם של נכרים נגע בלבבו, וכשהבחין על הבאר איך שהרועים מגרשים את בנות יתרו על לא עוול בכפם נגע צערם בלבו, והחל בקרב עם הרועים כדי להושיעם ולהשקות את צאנם.
כל זאת מספרת אותנו התורה קודם מעשה הסנה כדי להודיענו הסיבה שבגינה בחר בו הקב"ה להנהיג את צאן מרעיתו, כי על המנהיג מוטלת המשימה לדאוג לכל אחד ואחד ולנתב לו דרך המועילה לו הן ברוחניות והן בגשמיות, ולפעמים מוטל עליו גם למסור את נפשו כדי להטיב לאחד מהעם, ומי האיש אשר יכול לירד לנבכי הלבבות כדי לכוון לכל אדם את הדרך הרצויה לו וגם יהיה מוכן למסור נפשו בעדו, אין זה כי אם אדם שנותן עיניו ולבו אל נפשו של הזולת, וחפץ באמת בטובתו, וזה הוכר ממעשיו של משה, שלא סבל לראות בצרת הזולת יהיה זה מי שיהיה.
[וכאותו רעיון מצינו גם כן במדרש (שמות רבה פרשה ב' סימן ב) וז"ל: 'ואף משה לא בחנו אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר לה, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני שעייף אתה. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל. הוי: 'ומשה היה רועה'', עכ"ל].