כי יהיה בך אביון מאחד אחיך ... לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון ... (טו-ז)
ומבשרך אל תתעלם
פרש"י: מאחד אחיך, אחיך מאביך, קודם לאחיך מאמך: שעריך, עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת. דברי רש"י אלו נפסקו להלכה בשו"ע (יורה דעה סימן רנא סעיף ג) כשמדבר מענין חובת קדימת הצדקה להקרובים יותר מן הרחוקים, ומן הראוי להעתיק את ההלכה עם כל פרטיה, כי רבים הם הדשים בה מבלי יודעין, והא לך לשון השו"ע: 'הנותן לבניו ובנותיו הגדולים, שאינו חייב במזונותיהם, כדי ללמד אתה בנים תורה ולהנהיגה בנות בדרך ישרה, וכן הנותן מתנות לאביו והם צריכים להם, הרי זה בכלל צדקה. ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים. ואפילו אינו בנו ולא אביו, אלא קרובו, צריך להקדימו לכל אדם. ואחיו מאביו, קודם לאחיו מאמו. ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת' עכ"ל השו"ע.
בספר 'נהורא דאורייתא' (שחיברו תלמיד חבר להרה"ק בעל ה'תניא' זי"ע) מדבר המחבר אודות מצות הצדקה, שרואים איך שישראל מרבים בה למאוד, עד שבעקבות מעשיהם הטובים מתעוררת התמיהה מדוע לא בא בן ישי? הלוא חכמינו זכרונם לברכה הבטיחו אותנו (ב"ב י.) שהצדקה תקרב את הגאולה?! אמנם התשובה לכך היא, שאין נתינתם כהלכה, שהרי ישנם הלכות מפורשות בהל' צדקה מי קודם למי, והרבה מדלגים על הלכות, וגורמים בכך שאין הצדקה שלהם רצויה, ולכן אינה עושה רושם...
מתוך דבריו אתה למד כי מי שאינו זהיר בדיני הקדימה בצדקה הוא נשאר קרח מכספו ומתמורתה, כי את כספו מסר לאחרים ולמצות צדקה כראוי לא זכה. ולכן מן הראוי להיות זהיר מאוד בדבר, ובפרט בימינו שרבו המצוקות והנזקקים, ואחת ממעלותיהם של ישראל היא שהם נתבעים ונותנים, אולם על כל אחד לעשות חשבון הנפש אם הנתינה היא אכן במקומה הנכון, שהרי ישנם הרבה אברכים שאבותיהם כבר זכו לחתן כמה מצאצאיהם והם בעלי חובות גדולים, ואם כן מן הראוי היה שיתנו דעתם ורחמיהם על הוריהם יותר מלעניים זולתם, אך משום מה מצליח היצר להשכיח מהם את כאב הוריהם, ואת רחמיהם מנצלים לעניים זולתם. דברים אלו אין השכל יכול להכיל, האיך מזניחים אב שכל כך הטיב עם הבן, ומשך כשני עשורים גידלו וטיפחו וכלכלו ודאג לחינוכו ולכל מחסוריו, וגם דאג להשיאו אשה, ובכל זאת מתעלם הוא מלהושיט לו יד, וממירו בעני אחר שכמעט ואינו מכירו, ומה גם שעל פי הרוב הרי זה הבן הוא גם סיבה לחלק מחובותיו של האב... אין זה כי אם עצת היצר, היודע עד היכן מגעת סגולת ומעלת הצדקה, ובבואו למצב שאין ביכולתו לעכב את האדם מלתת צדקה, הוא מפתהו שלכל הפחות יעקם את המצוה ולא יקיימה כדבעי.
כעין זה אנו רואים גם כן אצל הרבה אנשים הידועים בציבור כ'אנשי חסד', אנשים אשר להם כח וחוש מיוחד לקשר קשרים ולדבר על לבם של אנשים אמידים ולהתרימם עבור עניי ישראל, ואכן רואים אנו שהללו פועלים גדולות ונצורות, ורואים את פעולותיהם איך שהם ממש מקימים מעפר דל. אולם גם אצלם מתנוצצת פליאה זו, כי בבוא לפניהם בקשה לסיוע מאחד מקרוביהם, הם מתחמקים ואינם רצים לעמוד לימין שאר בשרם. דבר זה הלוא מעוררת השתאות, אם מדובר באנשים שהם 'טובי לב' שקשה להם לעמוד מנגד צערם של בני ישראל, היה מן הראוי שיהמו רחמיהם ביותר על קרוביהם בני משפחתם, ולכל הפחות לא יגרע חלקם משאר המוני בית ישראל, ולמה אם כן דוקא חלקם יגרע? אמנם זוהי כאמור תוצאה מתחבולותיו של היצר, שאינו חפץ בצדקה הגונה הידועה בסגולותיה ובמעלתה הרמה.