Parshas Pekudei (HaChodesh) 5785
- Torah Tavlin
- Mar 27
- 3 min read
סנהדרין צט.
"זמר בכל יום"
Rashi explains that ר' עקיבא says one should keep reviewing his learning, even if he knows it as well as a song. This will cause him to have שמחה [בעוה"ב]. The יד רמ"ה explains that ר' עקיבא is saying: just like one who knows a song will nevertheless sing it often because he enjoys it, so too, one should continuously review his learning. The [חידושי אגדות ד"ה זמר] מהר"ל explains: the ענין of ת"ת is not only acquiring the knowledge, but rather it is like a זמר. Just like the point of a song doesn’t end once you know it, but one repeatedly sings it, so too ת"ת one keeps learning over the ידיעות even if he knows them already. Additionally, since לימוד התורה is compared to a song, it must be learned בפה like a song is sung aloud. The מהר"ל concludes: "ואני אומר", since עמלות בתורה בפועל has the characteristics of זמר, one does not make ברכת התורה on לימוד במחשבה. It is interesting why the מהר"ל had to say this halacha, as the שו"ע says it explicitly: [ס' מז] "המהרר בדברי תורה אינו צריך לברך".
The [או"ח ס' מז] שו"ע says: "ברכת התורה צריך ליזהר בה מאוד". The משנ"ב says עיין בשאגת אריה. There the שאגת אריה [ס' כה] concludes that ברכת התורה is a חיוב דאורייתא. Therefore, if one is מסופק if he made the ברכה, he needs to repeat it because ספק דאורייתא לחומרא. When saying the ברכה because of a ספק, one should only say one beracha, as that is sufficient מדאורייתא. One should choose the ברכה of אשר בחר בנו as the Gemara calls this the מעולה שבברכות (which is why it is chosen to be said by קריה"ת).The שאגת אריה points out: although the רמב"ם does not list ברכה"ת as a מצות עשה, the רמב"ן [מצוה טו'] and many others do. He says, since the Gemara says, על מה אבדה הארץ - שלא ברכו בתורה תחילה, it seems it’s a חיוב דאורייתא. Otherwise, there wouldn’t be such a harsh עונש for not saying it.
The [תל] חינוך says that this is the only ברכה דאורייתא said before the מעשה. The only other ברכה דאורייתא is ברהמ"ז which is said after eating. The reason it is said after we eat, is because our חלק הבהמי is not מכיר the goodness, only after it is experienced. However, ת"ת is a דבר שכלי and our intelligence (שכל) is מכיר the תורה even before we learn it, so the ברכה is recited prior.
The שו"ע says "הכותב בדברי תורה צריך לברך". The משנ"ב [ס"ק ד] explains the reason one must recite ברה"ת before writing דברי תורה, is because writing is a מעשה while הרהור is not. He explains [ה] that הרהור does not need a ברכה because: הרהור לאו כדיבור. In ביאור הלכה the ח"ח brings the גר"א that asks on this דין: it says והגית בו יומם ולילה, which means הרהור is a מצוה, if so one should have to make ברכה"ת on הרהור? The ח"ח points out that the גר"א is not arguing on the כלל of הרהור לאו כדיבור, rather his point is that since הרהור is a mitzvah, it should require a ברכה. The נשמת אדם [הל 'ברה"ת] offers 3 תירוצים on the גר"א.ע"ש. The [בוטשאטש] אשל אברהם says: although regarding ברה"ת we say כתיבה כדיבור and if one wants to write דברי תורה he must recite ברה"ת, still, if one needs to say ברה"ת, he may not write the ברה"ת, but must say it. ע"ש.