והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך לשמר לעשות את כל מצותיו וחקתיו ... ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך וגו' (כח-טו)
הנה, כשמתבוננים בסדרי המקראות מתעוררת תמיה, כי המקרא הראשון 'ויהיו בני נח' וגו' נצרך לענין הסיפור הנ"ל האמור בסמוך, כי כל הנזכרים בזה המקרא היו מעורים בהנעשה עם נח וכפי שיחזה הקורא בתורה. אך תוכן המקרא שלאחריו נראה כמיותר או כעומד שלא במקומו, כי מבלי שיאמר הכתוב ש'מאלה נפצה כל הארץ' יתגלה הדבר לעיני ההוגה בהמשך הפרשה להלן, כשמפרטת התורה כל משפחות האדמה צאצאיו של נח, ולמה היה צורך לייתר מקרא שלם לכך? וגם אם ראתה התורה איזה צורך להדגיש את הדברים, מן הראוי היה להעמיד את האמור להלן סמוך לענינו כשמתחיל למנות את צאצאיהם, ולא כאן כשתיכף לאחר מכן מתחיל לדבר מקורותיו של נח, וכל המתבונן רואה שהדברים נאמרו כעירוב ענין בתוך ענין.
וי"ל שלכך נכתב מקרא זה תיכף להזכרת צאתם מן התיבה, כי רצתה התורה ללמדינו האיך עלינו להעריך ילד קטן שזה עתה נולד להוריו, כי אלו השלושה היו בצאתם מן התיבה כילדים הנולדים מחדש, כי כל העולם היה שמם, ואלו יצאו מן התיבה לאוירו של עולם כחדשים מקרוב באו, ורמזה לנו התורה להתבונן בהנעשה אז בצאתם מן התיבה כי אכן אז יצאו רק שלושה אנשים בלבד, אבל לבסוף נפצה כל הארץ מהם, ומזה עלינו ללמוד מה טמון בילד רך הנולד שזה עתה יצא לאוירו של עולם, שגם אם לעת עתה נדמה לנו שאינו כי אם קטן וחלוש ביותר, אבל ברבות הימים יתגדל ויהיה לאיש ויבנה את ביתו ויזכה להמון צאצאים, כפי שעינינו רואות כהיום שכשמסתלקים מן העולם זקנים שהאריכו ימיהם, מונים משפחותיהם בין אלף לאלף וחמש מאות נכדים ויותר.
הכרה זו נחוצה היא לכל הורה ומחנך, עליהם לדעת שאין הם מחנכים רק אותו בן או תלמיד בלבד, כי אם אותו ואת כל הצאצאים שיתרבו על ידו ברבות הימים, כי זה החינוך שהם מעניקים אותו יחדיר זה הנער ברבות הימים לבניו ולצאצאיו אחריו, וכשהאב והמחנך יתבוננו ויבינו איזה עולמות הם בונים בחינוכו של הנער העומד מולם, כלומר, הם יבינו שבאותה שעה שהם מחדירים בו יראה ואהבה הם מרבים פעלים להקב"ה עד סוף הדורות, תהיה גישתם לעבודתם בצורה נכונה יותר, וישקיעו בהם את מיטב כוחותיהם, כדי להנחותם בדרך הישר והרצוי. ובמידה שאחדים מתלמידיהם יתקשו בלימודיהם, ישקיעו יותר ויותר בכושר ההסברהעד שיתקבלו הדברים על דעת התלמידים, כי יבינו שמתוך כך מחבבים את התורה על תלמידיהם, ועי"ז יזכו גם התלמידים להנחיל חיבה זו לבניהם ולצאצאיהם אחריהם.
וכמ"כ אם יהיו בין התלמידים כאלו שלא יתנהגו כראוי, לא יתנו לרגשותיהם לעשות את שלהם, מבלי להתבונן היטב האיך עליהם להגיב באופן שיהיה זה תועלת להתלמיד, כי לפעמים כשתלמיד עושה איזה עוולה, מתעורר הרצון להוכיחו או להכותו כדי להכאיב את הגוף או הנפש, כי המחשבה השטחית אומרת שאם יֵדע התלמיד שהנהגה שלילית כרוכה בכאב ישתדל להתנהג כראוי, אולם לפעמים אין זה 'חינוך', כי התלמיד לא יתחכם על ידי זה להבין חומרת מעשיו, ולא ימנע מתעלוליו רק מאימת רבו, ולכן כשמדובר בתלמידים מוכשרים ונבוניםשיכולים להכירבחומרת מעשיהם, עדיף להסביר להם בניחותא כמה אוילים הם מעשיהם, עד שמעצמם לא ירצו שוב לסור לתקלתם. ומעתה יהיה לרבם זכות בהליכותיהם הישרים וגם בהליכותיהם של בניהם ודורותיהם לאורך כל ימיהם ושנותיהם.
ואשרי המחנכים שזוכים לראות ברכה בעמלם, כי אי אפשר לדעת מה יולד יום, ואפשר שאותה האהבה שחדרה זה עתה בלב הנער תגרום מהפכה של קדושה בקרב העם הישראלי בעוד כמה וכמה דורות בו בשעה שהמלמד או האב כבר יהיו בעולם שכולו טוב, ומעשיהם הטובים יעשו עדיין פירות.