בבא בתרא צב:
"אין הולכין בממון אחר הרוב"
If a purchaser says he purchased an ox to use for plowing and the ox is a gorer (נגחן), it is useless to him. The seller says he sold it for (שחיטה) eating and the sale is valid. רב holds since the majority of oxen are purchased for plowing, not eating, the purchaser’s claim is valid and this is a מקח טעות. שמואל holds that we do not follow רוב in דיני ממונות only by איסורים (תשע חנויות) and since there are people that buy oxen for eating and the מוכר is the מוחזק on the money, we say המוציא מחבירו עליו הראיה and until then, the sale is valid.
The [חו"מ רל"ב, כג] שו"ע and the רמב"ם [מכירה פט"ז,ה"ה] pasken איו הולכין בממון אחר הרוב. [ב"ק כז:] תוס' asks, why don’t we make a ק"ו from דיני נפשות and say, “Just like we follow רוב דיינים by דיני נפשות, so too we should certainly follow the רוב when it’s only regarding ממון?” Tosfos answers that regarding ב"ד we treat the מיעוט of judges like they aren’t there. Also, since they have the power to be מוציא from people, חזקה is powerless against them. However, in a ספק ממון, against the רוב there is the מיעוט and also the מוחזק. So, we say the מיעוט and the חזקה outweigh the רוב,and we say הממע"ה and we leave the money in the רשות המוחזק. The שב שמעעתא [שמעעתא ד' פ"ח] quotes his brother who asks, why do we follow the רוב [דליתא קמן] by דיני נפשות? Why is it different than דיני ממונות where we say that the מיעוט and חזקה on one side, outweighs the רוב on the other side and we say the מוחזק keeps it? By דיני נפשות we should also say that against the רוב that tells us he’s חייב מיתה, on the other side there is the מיעוט and the חזקת גופיה of the defendant outweighing the רוב and if his גוף is נידון למיתה based on רוב despite מיעוט and חזקה on the other side, then certainly we should follow רוב by ממון, even if מיעוט and חזקה are on the other side? The שמעעתא says this is a קושיה עצומה. ר' אלחנן [קובץ ביאורים לש"ש אות כד'] says this is not a קשה. It is only שייך to say מוחזק when discussing טענות בין אדם לחבירו, but דינים that are בין אדם למקום, it is not שייך to say one is מוחזק on himself לגבי המקום. ר' שמעון שקאפ [שערי ישר שער ג' פ"ג] discusses the יסוד for אין הולכין בממון אחר הרוב. He brings that אחרונים ask, why by a ספק ממון do we say המוציא מחבירו עליו הראיה? Why don’t we treat this ספק like any other איסור? Isn’t the לאו of לא תגזול the same issur as לא תאכל חלב and when confronted with a ספק on this איסור we say ספק דאורייתא לחומרא, so why not go לחומרא and give it to the תובע? He explains that the עיקרי הגדרים of זכות ממון is based on סברא ישרה (common sense) and local customs. And our שכל tells us that one who is holding an item has ownership rights and can use the item as he wishes. The לאו of לא תגזול is that one may not take something that according to "דיני משפטים" tells us that he is the owner. Therefore, when one is a מוחזק on something, חז"ל say סברא tells us he is the clear owner, so there is no room for doubt, or שייך to go לחומרא. However, following the רוב is a חוק התורה that tells us what to do with a ספק on other חוקי התורה, so only in those cases, although not a בירור, we apply the חוק התורה of הולכין אחר הרוב .