Parshas Mishpatim 5785
- Torah Tavlin
- Feb 19
- 3 min read
והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך ... (כג-יא)
חומרת צער בעלי חיים
הנה בזה הכתוב נָתְנָה התורה ערך לחיי 'בעלי חיים' והורה לנו להתחשב עמהם, וכשם שיש ענין נתינה לאביונים, כך יש ענין נתינה ל'בעלי חיים', וכל עוד שלא זכו גם הם בחלקם, אסור לו לאדם לאסוף את הנשאר לו בשדהו לעצמו. מידה זו אינה ידועה כל כך בקרב ההמון, ולרוב אין אנו נותנים לב לצרכיהם ולצערם של בעלי חיים, אולם עלינו לדעת שעל פי השקפת התורה עלינו להתחשב עמהם, ולהיות זהיר מלצערם.
חז"ל (ב"מ פה.) מספרים לנו אודות יסוריו הקשים של רבי יהודה הנשיא, שסבל י"ג שנים, כמחצית מאלו הי"ג סבל מאבן ששהה במקום יציאותיו, ובמחצית השניה היה סובל ממחלה שבפה, ויסוריו היו קשים מנשוא, וכשהלך לבית הכסא לעשות את צרכיו היה צועק בקולי קולות מרוב יסוריו, וכדי שלא יבחינו בצעקותיו היה שומר הסוסים של רבי מאכיל את בהמותיו באותה שעה שהיה רבי עושה צרכיו, כי סוסים עד אין מספר היו לו לרבי, וכשהאכילו אותם היה קולם נשמע שלושה מילין, ובכך קיווה לטשטש את קולו של רבי, אך למעשה גברו צעקותיו של רבי ונשמעו גם ליורדי הים.
ומספרת הגמרא שכל זה היה בסיבת 'צער בעלי חיים' וכך היה המעשה: עגלה אחת היתה והיו מעמידים אותה לשחיטה, וכיון שמיאנה בשחיטתה הטמינה עצמה תחת גלימתו של רבי, והבחין בה רבי והבין את כוונתה, והורה לה להסכים לשחיטתה ולמסור עצמה לכך, שהרי לשם כך נוצרה. כששמעו על כך בשמים תמהו על כך האיך הינו מזלזל בצערם של בעלי חיים, ועל אותה עבירה נענש ביסוריו הקשים. וכשם שבאו מסיבת צער בעלי חיים כך גם הלכו מסיבה זה, והיה זה כשהבחין רבי איך שאמתו מכבדת את הבית ומגרשת ב' חולדות, אמר לה רבי 'ורחמיו על כל מעשיו כתיב'!, אז אמרו בשמים בזכות שמרחם על בעלי חיים כך נרחם גם עליו, ואז נפסק יסוריו.
מזה המעשה רואים עד כמה מוטל על האדם להיות זהיר מצער בעלי חיים, שהרי רבי לא ציער את העגלה בפועל, רק הורה לה להסכים לאותה סיבה שלכך נוצרה, ואפ"ה הוצרך להתייסר ביסורים קשים ומרים. [ואה"נ שהיה בזה גם צירוף של רצון ביסורים, כמסופר בגמ', בכ"ז רואים כי האמתלא לכך היה זה החטא הדק ובסיבתה הסכימו לייסרו באופן קשה מאוד. ועלינו לדעת כי ההלכה קובעת שאסור לו לאדם להקדים אכילתו לאכילתם של בעלי חיים שברשותו, ורק אחר שדאג וסיפק צרכיהם יכול לערוך שולחנו ולזון את עצמו. זאת אומרת שבמידת מה הקפידה התורה על צערם של הבעלי חיים יותר מעל צערם של בני אדם, כי גם אם האדם רָעֵב ורעבונו מצערו, אסור לו להשקיט צערו כל עוד שלא דאג לצערם של בעלי חיים התלויים בו.
אבי מורי זצוק"ל היה זהיר מאוד מאוד בענין זה, ולפעמים נדד שינה מעיניו כדי להקל על סבלה של חתול שהבחין בצערה. ולא זו בלבד, אלא ראה לנכון לספק צרכי בעלי חיים, הוא ז"ל היה מעמיד קיתונות של מים במקומות מסויומות כדי להרוות את צמאונם של החתולים הנמצאים ברחובות העיר, ונימוקו עמו, כי מה שאין אנו מחוייבים לזונם הוא מפני שמוצאים הם בתוך האשפתות במה להשביע את רעבונם, אולם במה להרוות את צמאונם אינם מוצאים שם על כן מן הראוי שאנו נספק להם מים. ורע עלי המעשה שלאחרונה התקינו בכמה עיירות 'פחי אשפה' עמוקים בארץ, וכתוצאה מכך אין הבעלי חיים יכולים לזון את עצמם מן האשפתות. ואין איש שם על לב שמצערים אותם ומונעים אוכל מפיהם. ועל המפקחים על צרכי רבים לשים עין לכך לתקן את המעוות. כד הוינא טליא כשעדיין לא נוצרו כל חומרי הנקיון המצויים בימינו, אז היתה מין הכינה מצויה באויר, והיו עולים על המיטות ועל הבגדים, והיה אבי מורי זהיר ומזהיר שלא להורגם, והיה נוטלם בידו וזרקם על הריצפה, באמרו שהמה גם ברואים מהשי"ת ואסור לנו ליטול את חייהם.