כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה ... (כא-טו)
האלקים יבקש את הנרדף
הנה בספר הקדוש 'אור החיים' לומד ממקרא זה שהאיש המתבזה נוחל על ידה טובה מרובה, והא לך לשונו: 'והיה הבן הבכור וגו'. אמר הכתוב בדרך ודאית [פירוש: שכך אכן תהיה, שמאחר שהיא שנאה יקדים ה' להטיב עמה], על דרך אומרו (בראשית כט, לא) 'וירא ה' כי שנואה לאה', כי ה' יראה בנשברי לב לסומכם' עכ"ל.
מדבריו הקדושים יכולים להבין כמה קשה הוא סבלו של בזיון, שכן ידועים הם דברי חכמינו ז"ל (ברכות ה:) דלא חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, ובהכרח שאם נקלע האדם למצב של בזיון וכלימה, בדין הוא שיענש בכך על חטאיו ופשעיו, ואין כאן מקום לשום רווח צדדי, ובכל זאת בשעה שהאדם סובל את בזיונו ומתמלא כלימה על פחיתות מעלתו, אין הקב"ה יכול לסבול את צערו ומבקש את טובתו.
וכעין שרואים בגמרא (חולין ס:) שהלבנה רצתה למעט את אור החמה, וטענה לפני הקב"ה 'אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד' ונתחייבה על כך להתמעט, ובדין נעשית עלובה מחמת קוטנה, ואעפ"כ אחר שקיבלה את עונשה לא היה ניחא כלפי שמיא, וביקש לנחמה בכל מיני תנחומים, וכשלא נתפייסה אמר הקב"ה שכביכול עליו לבקש כפרה על כך, והקרבת השעיר מידי חודש בחדשו היתה לשם כפרה להשי"ת כביכול, ועדיין לא היה ניחא לי להקב"ה וכדאיתא במדרש (בראשית רבה ו) שבנוסף הרבה צבאיה כדי להרבות מעלתה ולפייסה בכך.
דבר זה הוא חיזוק גדול לאלו המתמודדים עם סיבות המביאים אותם לידי ביזיון וכלימה, שעליהם לדעת שעלבונם בוקעת רקיעים, ושועתם עולה עד לשמים, וגם אם רשעים הם, והמעליבים אותם הם צדיקים, מבקש אלקים את קרבתם וחפץ בטובתם, וכדאיתא במדרש (ויקרא רבה, אמור, כז): ''והאלקים יבקש את נרדף - אפילו צדיק רודף רשע'.
וכפי שמצאנו אצל בלעם הרשע שאפילו בשעה שהכעיס מאוד את הקב"ה בעת הליכתו לקלל את ישראל, כיון שנחל בזיון זכה ופדה את עצמו אפילו מן המיתה. כי אז העמיד הקב"ה מלאך בדרכו לשטן לו, ואח"כ פתח את פי האתון להוכיחו והיה לו מזה בזיון גדול, ואמר לאתונו (במדבר כב, כט) :'כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך', ולאחר מכן כשדיבר עמו המלאך אמר לו (שם לג): 'כי עתה גם אתכה הרגתי ואותה החייתי' כלומר, מצד הדין ראוי לעשות את ההיפך ממה שרצית, כי אתה הוא זה שראוי למיתה, וראה שם ברש"י שהביא סיום דבריו של המלאך: 'ועתה מפני שדברה והוכיחתך ולא יכולת לעמוד בתוכחתה וכו' על כן הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב'. ומסיים שם רש"י: 'שחס המקום על כבוד הבריות'.
הרי לך מכתוב זה שאלמלא אותו בזיון שספג בלעם מדברי האתון היה ראוי להיענש תיכף ב'מיתה' על עצם השתדלותו לקלל את ישראל, ובזיונו מאתונו הוא זה שכיפר על חטאו החמור וגם הצילו מן המיתה, כי כל כך קשה צער הבזיון עד שיכולה לשמש כתמורה אפילו למיתה, ולכן אחר שנתכפר לו החטא וכבר היה ראוי שוב לחיים, הוכרחו להמית את אסונו, כי כל עוד שהיתה אותנו קיימת היתה משמשת כעדות על פחיתותו, ומחמת בושתו לא היו חייו נחשבים לחיים.
מכאן אתה למד כמה יפה הוא כוחו של בזיון, שאפילו אדם טמא ומגושם שכל מגמתו היה להלחם עם ה' ולהביא עם בניו רחומיו לידי כליה, בכל זאת הגין עליו הבזיון, ואלמלא נסיונו להמשיך במזימותיו הרעים היה נפטר מן המיתה.
Комментарии