ואכלת ושבעת וברכת אתה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך ... (ח-י)
ברכת המזון בכוונה
מזה המקרא למדנו חובת 'ברכת המזון' מן התורה, כדאיתא בגמרא (ברכות כא.): 'תניא אמר רבי יהודה, מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה? שנאמר: 'ואכלת ושבעת וברכת''. מצוה זו צריכה חיזוק גדול, ועל אף שהיא כאמור מצוות עשה אין בני אדם שמים על לבם להחשיבה כדבעי, ומברכים אותה בעל פה ובחיפזון מבלי שיתבוננו היטב בפירוש התיבות, ועל זה צווח הכתוב באמרו (ויקרא כו, כא) 'אם תלכו עמי קרי', היינו שעושים המצוות מתוך מקרה מבלי להחשיבן ולעשותן בדחילו ורחימו כראוי למי שמדבר לפני מלך העולם. ולפעמים באים מתוך כך גם לידי היסח הדעת, ובאים לידי שיבוש וספק ברכות, ובמקום לזכות למצוה באים לידי כמה חטאים ר"ל.
אם נתבונן במהותה של מצוה זו נזכה לקיימה מתוך כובד ראש ומתוך הערכה עמוקה לבוראינו הגדול על רחמיו וחסדיו המרובים עמנו, שהרי מאמינים אנו בהשגחה פרטית ומודעים אנו לכך שהקב"ה אינו מסיח דעתו מכל אדם פרטי ומצרכיו, ולכן מידי יום הוא מטיב עם כל אחד בפרטיות ועושה כמה פעולות כדי להחיותו, מידי שנה הוא מצמיח עבור כ"א כמה אלפים גרעיני חיטה, שהרי בשעת הזריעה כבר ידע כמה זרעים הוא עתיד להצמיח ולמי מיועד כל גרעין שמצמיח, ובכוונה תחילה הוא מצמיח כל גרעין לזה שאוכלו לבסוף, כמו"כ מגדל עבור כל אחד מאתנו עוד מאכלים ופירות, וגם צמחים כדי להאכיל את הבעלי חיים, שיתרבה בשרם כדי להחיות בהן בני אדם.
והעמק עוד והתבונן ותווכח שלא נועדו צמחים אלו רק כדי להשביע רעבונינו, אלא גם כדי להעניק לנו חיים, שהרי אם אין 'אוכל' אין 'חיים'... וזה דומה למי שהרופא בישרו שחייו תלויים לו מנגד כי אין מזור למחלתו, וכעבור כמה ימים נתודע לו שהמציאו עבורו איזה תרופה, הלוא א"א כלל לתאר את גודל שמחתו, וכך היא ענין המאכלים, שהרי חיי האדם תלויים במאכלו, והמאכל בעצמו אינו בנמצא אלמלא רחמיו של הקב"ה שביכולתו לעשות יש מאין ולהצמיח המאכלים, הרי אין לך מטיב יותר גדול מזה, וכמה גדלה בושתו של זה שנותנים לו חיים ואינו מודה על כך מעומק הלה...
לאור דברינו נוכל להבין העובדא המובאת ב'ספר חסידים' (סימן מו): 'מעשה באדם אחד שמת לפני זמנו כמה שנים,ואחר שנים עשר חודש הַרְבֵה, נתגלה לאחד מקרוביו בחלום, ושאל אותו קרובו: היאך אתה נוהג באותו עולם שאתה שם? השיב לו הנפטר: בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך 'ברכת המזון' ו'ברכת הפירות' בכוונת הלב, ואומרים לי להנאתך נתכוונת. שאלו קרובו: והלא אין משפט לרשעים אלא שנים עשר חודש, וכבר עברו עליך יותר משנים עשר ולמה דנין אותך עדיין? השיב לו הנפטר: אכן אין דנין אותי פורעניות חזקים כמו בשנים עשר ראשונים', עכתו"ד. עובדא זו מוכיחה עד כמה כנים דברינו, כי מאחר שהאוכל הוא דבר שהחיים תלויים בהם ראוי לנו להודות על כך מעומק הלב, ומי שאינו זהיר בכך הרי אינו מעריך את הטובה הגדולה שהבורא ברוך הוא מטיב עמו, ולכן אינו ראוי לחיים, ועלול למות בקיצור ימים ר"ל, וגם מדקדקים על כך מאוד בדיני שמים, כי אין לך זלזול גדול מזה שאינו מכיר טובה למי שנותן לו חיים...
כיון שכן ראוי לכל משכיל המכיר בגודל החסד להודות על כך מעומק הלב ובכוונה רצויה, וכך נוהג כל מי שיראת ה' נוגעת בלבבו, מעולם לא ראיתי את הגאון אבי מורי זצ"ל שיברך בהמ"ז מבלי להתכונן לה כראוי, תמיד היה לובש את בגדיו העליונים מקודם, ועל אף שהיה מבעלי הנפש היראים את ה', לא סמך על יראתו היתירה ולא היה מברך בעל פה כי אם מתוך סידור ובמתינות.