ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם ... (יא-יח)
בענין מצות תפילין
הנה מצינו במצות תפילין מילתא שהוא שונה משאר כל המצות. שפסק הטור והשו"ע (סי' כה) שיכוון בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו יציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור ניסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו. וכבר עמד הבית חדש על דברי הטור, שהרי אין זה דרכו לבאר טעמי המצות, שהרי הטור כתב פסקי הלכות, וא"כ מדוע כתב במצות תפילין הטעם של המצוה? ותי', משום דשניא מצות תפילין משאר כל המצות, שהרי כתיב במצות תפילין (שמות יג, ט): "למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים". וכיון שכן, ע"כ עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונתה שיכוין בשעת קיום המצוה, משא"כ בשאר מצות שיוצא ידי חובתם אע"פ שלא יכוין בה דבר, כי אם שעושה המצות לשם ה' שציוה אותו לעשותם. וע"כ, מש"ה האריך הטור לבאר עיקר הטעם של המצוה, דבעי הך כוונה לעיקר קיום של המצוה.
ומקור לדברי הטור ושו"ע, שזהו כוונת מצות תפילין הוא מדברי רבינו יונה בביאור דברי הגמ' בברכות (יד:): "הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קר"ש ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלימה". וביאר רבינו יונה שהטעם שבהנחת תפילין הוא קבלת עול מלכות שמים שלימה, משום שבתפילין של ראש - אדם משעבד להשי"ת הנשמה שהיא במוח. ובתפילין של יד, אדם משעבד גופו. ומפני כך צוו להשים אותם כנגד הלב, שהלב היא עיקר התאוות ומחשבות ובזה יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו, עכת"ד. הרי במצות תפילין יש ב' ענינים חדא - לשעבד הנשמה להשי"ת. שנית, לשעבד הגוף להשי"ת. וכיון שכן, שזהו עבודת מצות תפילין, מובן היטב מדוע מצוה זה התורה צונו לכוין בה, שזהו עיקר עבודת האדם בהאי עלמא לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה.
ויש להוסיף עוד על זה דברי העין אליהו, שכתב שפרשה הראשונה של קר"ש הוא קבלת עול מלכות שמים כנגד התפילין של ראש. ופרשה ב' שהוא קבלת עול מצות [ברכות יג.] הוא כנגד התפילין של יד. וזהו ב' החיובים שמוטלת על כל אחד ואחד. יש חובת הלבבות, ויש חובת האברים. ובפרשת 'שמע', שאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, היינו רק החובת הלבבות, לאהוב את השי"ת ולירא אותו. אבל בפרשת 'והיה', שאדם מקבל על עצמו עשיית כל המצות היינו חובת האברים, וע"י הני קבלת הני ב' חובת, איכא קבלת עול מלכות שמים שלימה.