ונשל ה' אלקיך את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלתם מהר פן תרבה עליך חית השדה ... (ז-כב)
כל דעביד רחמנא לטב עביד
פרש"י פן תרבה עליך חית השדה - והלא אם עושין רצונו של מקום אין מתיראין מן החיה, שנאמר (איוב ה, כג) וחית השדה השלמה לך, אלא גלוי היה לפניו שעתידין לחטוא. הכתוב מנבא שלתוקף גבורת האומות יהיו ישראל תמהים, האיך נוכל להורישם, ויצטרכו אז לחיזוק כדי להפיג פחדם ואימתם. והכתוב אכן מחזקם באמרו: 'לא תירא מהם'! כי אמת שמצד הטבע לא יהיה ביכולתכם לכבוש אומות חזקות אלו, אמנם הקב"ה הוא הנלחם לכם, ועל כן הבט מאחריך, ו'זכור תזכור את אשר עשה ה' אלקיך לפרעה ולכל מצרים' וגו' ו'כן יעשה לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם'. וכאן מבטיחם הבורא ב"ה שישלח לפניהם את הצרעה להלחם בעדם, ולאחר מכן שוב מוסיפים לפניהם דברי חיזוק 'לא תערץ מפניהם כי ה' אלקיך בקרבך א-ל גדול ונורא'.
לאור הדברים יכולים אנו להבין עד היכן הצליחו האומות במראם החיצוני לעורר אימה ופחד על הקמים עליהם. ואילו היתה התורה מפסקת הענין באלו המקראות, היינו יכולים לחשוב שלא היו ישראל נזקקים לחיזוקים אלו אלא בתקופה ראשונה, שבו עסקו בכיבוש הארץ, ואז הכחידו את כל האומות ושוב לא היו ישראל נזקקים לחיזוק. אולם הכתוב שלפנינו מעיד שגם אחר שכבשו ישראל חלקים מן הארץ כפי ההכרח להם, היה עליהם להשאיר חלקים מן הארץ בידי האומות, ורק אחר שהוצרכו להרחיב את גבולם, היו צריכים שוב לחגור את כלי מלחמתם ולהלחם באלו שעדיין מחזיקים בארצם ולגרשם. ויכולים אנו לשער, שאלו הגויים שעדיין נשארו החזיקו עצמם לכבירי כח, כי לולא זאת היו נסים על נפשם, בראותם איך ישראל הניסו את שכיניהם הגיבורים, ובידעם כי עוד ידם נטויה לכבוש גם את אחוזתם. ואם לא עשו זאת, הרי זו הוכחה שהחזיקו עצמם לגיבורים יותר מאלו שכבר הורישו בנ"י, ומוכנים היו להלחם שוב בישראל ולכלותם. מובן אם כן שאימה זו שהיתה על ישראל בתחילת הכיבוש היתה עדיין בתוקפה מפני האומות שעדיין נשארו ביניהם.
והנה בעיני בשר היה נראה שישיבת אלו האומות אינה מטיבה כלל עם ישראל, הן מצד האימה העומדת בתוקפה מפניהם, ובנוסף כי ברבות הימים כשיצטרכו ישראל להרחיב את גבולם, עוד יצטרכו לערוך מלחמה מולם. אמנם הכתוב בהמשך הבטיחם על הנצחון, אבל בודאי היו מעדיפים להכחיד את כל האומות בבת אחת ושוב לא יצטרכו לערוך מלחמה מולם. אולם הכתוב מעיד על מה שעיני הבשר עדיין אינם מבחינים בהוה, ואומרת שהסיבה לזה שאין להוריש את האומות הוא 'פן תרבה עליה חית השדה' וכפי שמביא רש"י שאחר שיחטאו לא תהיה בידי ישראל זכות לגרש את החיות, ועל כן עדיף שישארו האומות בארץ, וישמרו את הארץ לישראל מן החיות, עד שיצטרכו ישראל לאחוזתם, ואז גם אם כבר לא יהיו זכאים לכבוש את החיות, יהיו זכאים לכבוש את האומות. התורה גילתה לנו כאן כדי ללמדו על הכלל כולו, כי פעמים שהאדם מחמת קוצר דעתו אינו יכול לרדת לעומק דעתו של הקב"ה, ועל כן נראה לו הנהגתו כרע ח"ו, אולם עליו להאמין שטובה גדולה גנוזה בכל הנהגותיו, וגם אם אינו יכול להשיג את הטובה ב'הוה' לא יתרעם על הנהגתו חלילה, אלא יודה מבלי דעת על הטובה הגנוזה בה, ואם ירצה השי"ת יזכה ב'עתיד' להכיר את החסד שה'הוה' מסתיר. כמו שרואים כאן, שב'הוה' נדמה לו לאדם שעומדים צוררים בנחלתו ומאיימים עליו להרגו ולהכחידו, אולם ברבות הימים יתברר שאלו הצוררים אינם כי אם שלוחי השי"ת להשגיח על אדמתו מפני חיות רעות, וטובה כפולה ומכופלת היתה זאת, כי בו חישב ה' להושיעם לעתיד כשלא יהיו זכאים לכך אחר שיחטאו.
Comments