זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלקיך במדבר (ט-ז)
הרחמים שבדין
הנה ספר דברים הוא ספר התוכחה ומיד בריש הספר כתב רש''י: 'לפי שהן דברי תוכחות...לפיכך סתם הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל' עכ''ל. ואכן, בהמשך הדברים בפרשתינו רואים אנו שמשה כן הוכיחן בגלוי, וכאן לא ניכר הדבר שחשש לכבודן, כאן הזכיר קודם הדברים בכללות באמרו (ט, ז) 'זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלקיך במדבר' וגו' ושוב מפרט כמה וכמה מקומות שהכעיסו ישראל לבוראם, ומאריך ומפרט להם באריכות את חטא העגל שעשו, ובהמשך (ט, כב כג) מפרט בדבריו עוד כמה מקומות שבו היו מקציפים את השי''ת, בתבערה ובמסה, ובקברות התאוה, ובקדש ברנע בעת שילוח מרגלים, ולא קמץ כלל בדברים, וכל הרואה מבין כי דברי 'תוכחה' המה, כאן לא נאמרו הדברים ברמיזה כל כך עד שיש צורך לפענח משמעות של כל תיבה, אלא הכל נאמר בגלוי מבלי לחשוש לכבודן, והמתבונן ודאי יתמה וישאל, איה כללו של זה הספר שהביא רש''י בתחילתו.
וי"ל שכאן לימד משה יסוד גדול בענין התוכחה, והוא, שבתחילה כשרואים אדם הלקוי באיזה מידה, עלינו להיות זהיר בכבודו, ולעוררו רק בדרך רמז, שהרי אם נבוא להוכיחו בדברים בוטים, אז לא יאבה לשמוע את התוכחה, כי מאחר שעד כה התנהג במדותיו הלקויים, אות היא שלא ראה בזה שום רע, כי אין אדם מחזיק עצמו רשע, ואם תבוא ותאמר לו שאין מעשיו רצויים, אז קרוב לודאי שהלה יפגע עד עמקי נשמתו, ויתכן שמעתה תהיה שנאוי לפניו, ולא יתקבלו דבריך לפניו. ולכן עלינו לעוררו ברמז, באופן שלא ירגיש שכוונתינו לעוררו, אלא מתוך דברינו יבין שאותו דבר שהוא לקוי בה אין רוח חכמים נוחה הימנה, וממילא יבין מעצמו שעליו לתקנו, ורק אח"כ כשרואה המוכיח שדבריו עשו רושם, והלה נתעורר מדבריו, יכול הוא להמשיך ולעוררו יותר בגלוי.
והיינו שאם רואה המוכיח שהלה תיקן במקצת דרכיו, אות הוא שהלה הבין שהצדק עמו, ואז אם רואה המוכיח שעדיין לא תיקן הלה את עצמו בשלימות, ויש לו עוד מה לתקן, אז יכול לדבר עמו יותר בגלוי, כי מאחר שדבריו הראשונים עשו את שלהם, וגם הוא הבין שמעשיו אינם רצויים שוב לא ידחה את המוכיח, מאחר שגם הוא כבר בדיעה אחת עם המוכיח. אך גם אז עדיין צריכים לשקול מה לומר ומה לא, כי יתכן שגם אז אם ידבר אליו דברים קשים לא יתקבלו דבריו, כי הגם שהשכיל להבין שדברי המוכיח נכונים הם, בכל זאת אין הוא מחזיק כי הדברים הם חמורים ביותר, על כן מוטל על המוכיח לשקול את דבריו שיהיו באופן שהלה יזרז את עצמו לתקן את הדבר יותר, והיינו שלא יהיו הדברים רכים ביותר ולא קשים ביותר, ורק אחר שרואה שגם דבריו השניים עשו רושם, והמרחק בין מצבו לבין מצב של תיקון בשלימות אינו רחוק אז יכול הוא לדבר אליו דברים כדרבונות כי אז קרוב לודאי שהלה יקבל את הדברים בהבנה, ויראה לתקן את הדבר על הצד היותר טוב.
ועל כן מתחילה דיבר משה ברמז, וכוונת רש''י באמרו שמפני כבודן דיבר ברמז, לא נתכוון לומר כי לכל אורך הדרך דיבר משה בדרך רמז, אלא רק מתחילה כדי שיתקבלו לפניהם דבריו, ואחר כך כשראה שדבריו עשו רושם, התחיל לדבר עמהם על אותן חטאים עצמן יותר ויותר בגלוי עד שהחזירן למוטב בשלימות.