ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך וגו' (ח-י)
מבואר שצריך לברך את ה' אחר שיאכל וישבע. בביאור ענין הברכה, כתב בספר החינוך (מצוה ת"ל): "ידוע הדבר ומפורסם, כי ה' פועל כל הנמצא, והוא רב חסד וחפץ בטובת בריותיו, ורוצה שיהיו ראויים וזכאים לקבל טובה מאתו, וזה באמת משלמותו ב"ה, כי לא יקרא שלם בטובה רק מי שהוא מטיב לאחרים זולתו, שהרי הטוב דרכו להיטיב. ואחרי שידענו מרוב שלמות טובו, שחפצו להריק עלינו מברכתו, נאמר, שענין הברכה שאנו אומרים לפניו, איננו אלא הזכרה לעורר נפשנו בדברי פינו, שנכיר כי הוא המבורך, וכולל כל הטובות, ומתוך התעוררות הטוב הזה בנפשנו, ויחוד מחשבתנו להודות אליו, שכל הטובות כלולות בו, והוא מלך עליהם, לשלחם אל כל אשר יחפוץ, אנו זוכים במעשה הטוב הזה, להמשיך עלינו מברכותיו." ע"כ. היינו, ע"י הכרתנו שהוא יתברך מקור הברכה, כך נעשים אנו ראויים לקבל מברכותיו (וכן כתב רבינו בחיי).
אולם המשך חכמה מסביר בדרך אחרת את ענינה של הברכה אחר האכילה: "אך באמת יש לברכה אחר האכילה ושביעה ענין ומכוון אחר, שכשאוכל ושבע אז הוא עלול לבעט, וכמו שאמר הכתוב (שם י"ב): "פן תאכל ושבעת וגו' ושכחת את ד' אלוקיך". היינו שנהיה חומרי ושוכח מה' הרוחני, וכמו שאיתא "מלי כריסי, זני בישי" [היינו, מילוי הכרס באוכל, הוא גם כן ממיני הרעות, שמביא לשכחת ה' ועשיית הרע] (ברכות ל"ב). לכן ציוה השי"ת, שכשיאכל וישבע יזכיר שמו בתודה, ויברכנו, ויזכור כי "הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח' י"ח), ומידו לוקח האוכל למלאות נפשו כי ירעב.
ויש להוכיח שזו גם הסיבה לחובת הברכה, שמיד אחרי הציווי של ברכת המזון נאמר, "השמר לך פן תשכח וגו' פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו' וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". כלומר שהברכה באה להציל את האדם ממכשול שכחת ה' מחמת השביעה.
ולאור זאת מבאר דברי הגמרא בערכין (ד.): "הכל חייבין בברכת המזון, כהנים לויים וישראלים, פשיטא? לא צריכא דקאכלי כהנים קדשים, סלקא דעתך אמינא "ואכלו אותם אשר כפר בהם" אמר רחמנא, והא כפרה היא, קמ"ל "ואכלת ושבעת" אמר רחמנא, והא איתנהו". ואין לדברים אלו כל הבנה. (עי' שטמ"ק שם אות א').
מבאר המשך חכמה: "סד"א כיון שזה האכילה הוא ענין דתי, וחק, ומצוה, היא לא תעשה אותו חומרי, ולא ישכח את ה', ואינו צריך לברך, קמ"ל דאף באכילת קדשים צריך לברך, כיון שסוף כל סוף נהנה באכילתו הנאה גשמית, ויש חשש שיתגשם וישכח את ה'.
ואף שמצוות לאו ליהנות ניתנו, מ"מ הנאת הגוף שיש עם עשיית המצוה לא בטלה, וכמו שאמרו בר"ה (דף כ"ח.) שהנודר מן המעין, טובל בו בימות הגשמים, ולא בימות החמה, שאז נהנה מן המים הקרים, ואף שטבילה היא מצוה, מ"מ הנאת הגוף שיש עמה אינה בטלה.