ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' (יד-י)
העבודה להתחזק באמונה
הנה כשבני ישראל נשאו את עיניהם והבחינו שמצרים רודפים אחריהם הבינו תיכף שנתונים המה בצרה גדולה, כי לא היה להם דרך ומבוא למלט עצמם ממצרים. והכתוב מתאר שהיו מבטאים את צערם בשני פנים, תחילה תלו עיניהם למרום והתפללו אל השי"ת שיוציאם מהסבך, ובנוסף התרעמו על משה על כך שגרם להם צרה זו כי צאתם ממצרים על ידו יגרום להם כעת לנפול בחרבו של פרעה חלילה.
וכל המתבונן בשני התבטאויות אלו ישתומם ולא יבין האיך הליכותיהם סותרות אחת את חברתה. דהנה זה האיש שאמונתו איתנה בבוראו, אם יבוא לידי צרה כעין זו שאינו מוצא מבוא לצאת אל המרחב, ירים את עיניו לשמים ויתפלל מעומק לבבו אל השם, כי זה האיש מאמין באמונה שלימה ששום גורם אינו אשם במצבו, והכל תלוי במסבב הסיבות, הוא זה שהביאו לידי סבך, והוא זה שביכולתו להאיר דרכו ולחלצו מן המיצר.
שונים פני הדברים במי שאמונתו רפויה, כי הלה הולך אחר ראות עיניו, ותולה התקלה בהסיבות שהביאו תוצאות אלו, ובמידה שאחרים מעורים בסיבות הדברים תולה את אשמתו בהם ומתמלא עליהם בתערומת, ואינו שם לבו אל ה', מאחר שכמעט שאינו מבחין שיש גם מסבב הסיבות. אולם ב'דור דיעה' אתה מוצא ששני ההנהגות נתקיימו כאחת, מצד אחד תלו עיניהם למרום וזעקו אל ה' שיושיעם ויחלצם מן המיצר, ומאידך נתרעמו על משה, מאחר שבעיני בשר שימש הוא כסיבה לצאתם ממצרים, ונשאלת השאלה האיך נתמזגו בהם שני מידות אלו הסותרות זו את זו. והאמת שנשגב הוא מבינתינו לעמוד על מהותו של אותו דור קדוש, ואין ביכולתינו לעמוד על אמיתת דרכם, אולם מאחר שנכתבו הדברים בתורה, והתורה נתנה גם לקרוצי חומר כמונו, אות הוא שרצה הקב"ה שגם אנו ישיגו אורחות חיים מהליכותיהם לפי קוצר דעתינו, ושפיר ראויים אנו להביע תמיהתינו אם רואים אנו דרך ליישב על פי דרכי העבודה.
אכן י"ל שרצתה התורה לדבר ברום מעלתם של ישראל, כי כל ישראל, לרבות הפחותים שבהם, זוכים לאמונה בהשי"ת, כי ישראל וקוב"ה חד הוא, ומי שהוא כביכול חלק מעצמותו ית' לא שייך מציאות שלא יאמין בו, וגם אם תמצא בין ישראל בני אדם המתרעמים על מצוקותיהם ותולים את הדברים בסיבות, אין זה נובע מהעדר האמונה, כי גם אלו יחלו פני עליון תחילה מתוך אמונה כי הוא מקור כל הסיבות, אולם החילוק בינם לבין אלו האדוקים באמונה הוא ההתפעלות ממידת ההסתר השורר בעולם, אלו שאינם מתרעמים על מצבם אינם מתפעלים מן ההסתר, כי דעתם רחבה להבין, כי הקב"ה מנסה את האדם בהסתרת פניו ואין בכך סיבה לריפוי ידים מן האמונה. ואילו אלו שמתרעמים על אף שמצד מהותם הינם מאמינים מ"מ אין דעתם רחבה כ"כ, וכתוצאה מכך נותן ההסתר אותותיו בהם, ומרפה את אמונתם במקצת, וזהו הגורם שיתלו עיניהם אל הסיבות, בראותם כי בוששה ישועתם מלבוא.
ואודות אלו שדעתם עניה דיבר הכתוב, וכיון לחזקם וליישב רוחם, כפי שמביא הכתוב הלא שמשה השיבם 'אל תיראו התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום', כי על אף שעדיין אין הישועה ניכרת בחוש העין מוטל עלינו להחזיק מעמד ולהתחזק באמונה ובביטחון עד שיכירו בישועת ה', וחלילה מלהתיאש כתוצאה מרפיון ידים. על פי האמור מובן מאמרו של הרה"ק רבי משה מקאברין זי"ע, שאם האדם מדבר בעניני אמונה זוכה לעורר בו את אור האמונה, וסמך לדבר הוא הא דכתיב (תהלים קטז, י) 'האמנתי כי אדבר', כלומר זכיתי להאמין, ומה גרם לכך? כי אדבר! היינו ריבוי הדיבורים אודות האמונה.