Chag HaSukkos/Shemini Atzeres/Simchas Torah/Parshas Bereishis 5785
- Torah Tavlin
- Oct 16, 2024
- 4 min read
Updated: Apr 7
רמז הנענועים של ארבעת המינים: בימי הסוכות נוטלים אנו את ארבעת המינים עליהם מוזילים בית ישראל ממיטב כספם, "אותיות שמך המיוחד", כידוע ליודעי ח"ן שנרמז בהם שם הוי"ה הקדוש. ובנענוע שאנו מנענעים אותם בהולכה והבאה לכל רוחות השמים, דרום צפון ומזרח מעלה מטה ומערב, רומזים אנו שבכל צד שהאדם פונה תמיד הוא ביחד עם הקב"ה. כמ"ש נעים זמירות ישראל (תהילים קלט, ה-ח): "אחור וקדם צרתני...אנה אלך מרוחך...אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך". ואם חלילה מתרחק השם יתברך מאיתנו, שזו ההולכה, בהרחקת שם הוי"ה מן האדם, מחמת מעשיו שאינם ראויים לקרבת אלקים. הרי מיד מושכים אנו אותו בחזרה אלינו, ושבים בתשובה ותיקון המעשים. שזו ההבאה, שמתקרב שמו יתברך אל ליבנו.
בימים אלו אנו כבתוך ביהמ"ק: כשאנו מתבוננים בעבודת ימים אלו, הנה בשולחן ערוך נפסק (או"ח תרסב, ב) שהאבל אינו עושה ההקפות עם הארבעה מינים, וכתב המשנה ברורה הטעם, לפי שמצות 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים' (ויקרא כג, מ), הוא בשעת ההקפה, ואבל ל"ע אין שייך אצלו 'ושמחת'. וי"ל מה ענין ההקפות עם הלולב, ולאיזו שמחה התכוונו? אכן, כאשר נתבונן נראה שההתקרבות הגדולה ביותר שיש לו לאדם היא בחג הסוכות, ובפרטים מסוימים יש בו התגלות יותר מראש השנה ויום הכיפורים ושאר הימים טובים, כיון שבחג הסוכות נותן לנו הבורא ית"ש מתנה, שאנו נמצאים בבחינה מסויימת בתוך בית המקדש, שגם בזמן החורבן יש לנו בית המקדש, שהסוכה הרי היא כנגד ענני הכבוד, ואין זה רק זכר לענני הכבוד, אלא האדם נמצא בתוך ענני הכבוד. כי ארבעת המינים מרמזים לשם הוי"ה, וכשאדם לוקח בידו את ארבעת המינים ומנענע אותם, וסובב ומקיף באמירת 'הושע נא', עליו לדעת להעריך ולהוקיר את גודל הרגע שהוא עומד בו.
והנה, בסידור האר"י הק' הובאו כוונות לסדר ההקפות ב'הושע נא', הן לאדם עצמו, הן למילים הנאמרות בהושענות, והן לארבעת המינים הנאחזים בידינו בזמן זה. ואפילו אם לא נכווין את כל הכוונות והייחודים, רק נתבונן במעשים שאנו עושים ובמילים שאנו מבטאים, כבר נגיע להרגשת דבקות בה'. כי כשאדם מחזיק את ארבעת המינים, הוא קרוב להקב"ה בקירבה נוראה, ואז הוא כאומר: רבון העולמים, עזור והושיע בלי שום פניות ונגיעות עצמיות, רק למענך ית', 'למענך אלקינו, למענך בוראנו, למענך גואלנו, למענך דורשנו', אך ורק למענך! זוהי מדרגה נפלאה של אהבת ה' שאפשר להגיע ברגעים אלו, כאשר מתבונן האדם, בזכות העצומה העומדת לפניו, לדבר אל השי"ת, ולבקש על גאולה אמיתית ובנין בהמ"ק, לא מפני שהוא רוצה להיפטר מצרותיו הפרטיות, אלא אך ורק למען שמו ית', כדי לאוקמא שכינתא מעפרא, ויכירו וידעו הכל הכל כי לה' המלוכה. וזו למעשה ההגדרה האמתית של 'תשובה מאהבה'.
גם עצם ההקפות הן זכר להקפות שהקיפו הכהנים את המזבח בכל יום מחג הסוכות, וב'הושענא רבה' הקיפו שבע פעמים, וכעת אנו עושים זכר לזה, וכל יהודי הוא הכהן המסובב את בימת בית הכנסת שהוא זכר למזבח. כמה צריך היהודי להתעורר ברגעים אלו בתשוקה עזה ולבקש בכל ליבו: 'בנה ביתך כבתחילה, וכונן מקדשך על מכונו', להרגיש געגועים גדולים לבנין בית המקדש, שהרי צריכים לדרוש ולבקש את בנין ציון וירושלים, ולשפוך דמעות כמים על זאת, כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, וכמו שדרשו חז"ל (ר"ה ל, א), מן הפסוק: 'ציון היא דורש אין לה' - מכלל דבעי דרישה. ולכן מסיימים את אמירת ההושענות בתפלה: למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים אין עוד, היינו שנזכה לבנין בית ה' ומלכותו תהיה בהתגלות, שגם הגויים כבר יכירו וידעו כי ה' הוא האלקים.
שמחתינו בתורת ה'. ביום שבו שמחים ישראל עם התורה, הם קוראים בתורה מקרא זה, "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת למו", שבו נאמר גודל אושרם ומעלתם וזכותם אחר שזכו לקבל את התורה. והנה זה הכתוב מדבר על אי רצונם של בני עשיו וישמעאל לקבל את התורה, והמדייק בלשונו רואה שהכתוב גילה לנו גודל חיבתו של הקב"ה לישראל, כי לא רצה הקב"ה לתת את התורה כי אם לישראל בחיריו, אולם לא רצה שיהיה פתחון פה להאומות לטעון למה ניתנה דוקא בישראל ולמה יגרע חלקם, ולכן הלך מקודם עם התורה אצל האומות לבקש מהם שהם יקבלו את התורה, אך העלים אורה וזיוה מהם, וזו היתה סיבה שימאסו בה, ויסכימו בפה מלא לתת אותה לישראל.
ומבואר מהמדרש שהאומות יש להם יצה"ר כה גדול, עד שכלל לא היו יכולים לכוף את רצונם להגביל עצמם, ולכן מיאנו בקבלת התורה, ומה שנתנו להקב"ה עצה טובה לתת אותה ישראל, י"ל שלא היה זה כי אם מתוך שנאתם ויראתם מישראל, שהרי מעת שיצאו ישראל ממצרים וגם זכו למעמד קריעת ים סוף, התחילו כל האומות להתירא מישראל, ומסיבה זו רצו שהקב"ה יתן את התורה לישראל והם יתחייבו לקיימה, וכשלא יעמדו בה יחר אף ה' בהם, ושוב לא יגן בעדם ולא יגביר כוחם על האומות, כי זאת הבינו האומות, שאם הם אינם מוכשרים לקבל את התורה, ודאי שלא יהיו ישראל מוכשרים לכך, כיון שהם 'עזין שבאומות' (ראה ביצה כה:).
אולם כפי המבואר בגמרא היתה זו סיבה שכן יקבלו את התורה, וכמו שדרשו חז"ל (ביצה כה:) כוונת הכתוב 'מימינו אש דת למו': תנא דבי רבי ישמעאל, 'מימינו אש דת למו' אמר הקב"ה ראויים ההלו שתנתן להם דת אש', וראה במהרש"א שפירש שהדת של אש שתנתן להם היא זו שתתיש עזותן, כלומר על אף שהתורה מגבילה את האדם ודורש ממנו לכוף את יצריו, היא גם נותנת הכוחות לכך, ואז זוכה האדם להיות המאושר שבבריאה, כי זוכה הוא לדרך ישרה בעולם הזה ולשכר טוב בעולם הבא, וזאת העלים הקב"ה מן האומות, כנרמז במקרא שלפנינו 'וזרח משעיר למו' כלומר, משעת עקירתו משעיר אז נתגלה אורה של תורה, ו'הופיע' והאיר 'מהר פארן', מאחר סילוקו מפארן, אז האיר הקב"ה לאלו שחפץ לתת להם תורה ומצוות, ונתן להם להבין ש'מימינו אש דת למו', שהתורה הנתונה להם היא 'אש שחורה על גבי אש לבנה' ובכח אש התורה יכולים לכלות את כל היצרים הרעים.
לאור האמור נגיל ונשיש בזאת התורה, ובזה היום שבו מתחילים אנו התורה מ'בראשית' יקבל כל יחיד ויחיד להתחזק בלימודי ה' ולהתעמק בהם, ויתקיים בנו מקרא שכתוב (דברים כח, ו): 'ברוך אתה בבואיך ברוך אתה בצאתך' וכפירש"י, 'שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם.